<h1>רבינו ישמעאל בן חכמון — ב"ב</h1>
<h2>דף ה:</h2>
[ב"ב צ' ע"ב] ועל זה תמהנו ואמרנו אמרת מנה, והא מאתאן וארבעים דינרין הוו הששים שקלים, כשנחשוב ארבעה דינרין לכל שקל. ופשטינן, שמע מינה מנה של הקדש כפול היה, ועיקרו לא היו בו ששים שקלים כי אם מאתים דינרין, שלשה דינרין ושליש לכל שקל, והוסיפו עליהם ארבעים שהם שתות מלבר, מכלל שאין מוסיפין על המדות יתר משתות, שהרי לא הוסיפו במנה שבמקדש אלא ארבעים לכל מנה כפול, שהם עשרים לכל מנה פשוט.
<h2>דף יח.</h2>
[ב"ב ק"ז ע"ב] גמרא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ולוקח נוטל כחוש. כלומר, שאם היתה מדת שדה זו מאה אמה, שלשים ממנה שווים שלשים דינרין, ושבעים אמה שוים שמנה ועשרים, נותן כחצי דמי השדה השבעים אמה בשמנה ועשרים דינרין, ומוסיף לו אמה מהשלשים בדינר, הרי חצי דמי השדה, דקיימא לן דיד בעל השטר על התחתונה. אמר ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן והא אנן משמנין ביניהם תנן, דמשמע שיד שניהם שווה כמו שנוטל הלוקח כך נוטל המוכר, אמר ליה אדאכלת כפניאתא בבבל תרגמנוה מסיפא. כלומר, כשהיית אתה אוכל פגי תמרה שהם פירות של דקל קודם שיתבשלו בבבל, היינו אנחנו מתעסקין בתלמוד ופירשנו זאת המשנה, שנוטל הלוקח ממקום הכחוש מסופה. דקא תאני סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חציה בדרום, ודקדקנו אמאי משמנין כשנוטל חלק בדרום ויטול בלא שומא, אם הוא חצי השדה בין שיהיה כחוש בין שיהיה יפה, אלא לדמי הוא שחוזרין ונוטל הלוקח חצי דמי השדה מהרוח שסיים לו, ואפילו הוא כחוש. נמצא שאין ידם שוה, כך רישא דמתניתין אינו נוטל אלא מהמקום הכחוש. וכן הלכה דכי אמרינן מוכר בעין יפה מוכר, הני מילי שהיה המקום המכור עצמו קנוי כלו ללוקח, ולא שייר המוכר לעצמו בו כלום, כגון זה ששנינו בפרק המוכר את הבית [לעיל ס"ד ע"א] ולא את הבור ולא את הדות ואע"פ שכתב לו עומקא ורומא, וצריך המוכר שיקח לו דרך מן הלוקח כדי שיכנס להם, שכיון שמכר לו סתם לא נשאר לו דרך על הלוקח שהמוכר בעין יפה מוכר, אבל במוכר לחבירו חצי שדהו בשויה סתם, יד בעל השטר על התחתונה, הואיל ולשון השטר משמעו שהוא החצי הכחוש, או החצי היפה, ולפיכך אין לו אלא החלק הכחוש שהוא פחות שבה משמע. תדע דהא דתנן המוכר את הבית [ס"א ע"א] לא מכר את היציע ולא את החדר שלפנים ממנו, ותנן המוכר את השדה לא מכר לא את הבור ולא את הדות, אלמא כיון שלא הזכיר לו לא יציע ולא חדר ולא בור ולא דות, אלא בית ושדה, אמרינן יד בעל השטר על התחתונה, והוא הדין אפילו במתנה, אע"ג דלכולי עלמא נותן בעין יפה נותן, הנותן חצי שדהו סתם בלי שיברר אם כחוש אם יפה, ובלי שיסיים לו הרוחות, שאין למקבל המתנה אלא חלק הכחוש.
<h2>דף לז.</h2>
[לשון הרי"ף ב"ב מ"ו ע"ב מדפיו] ושנינו בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ז ע"א] השוחט את הבכור שנפל בו מום ומכרו, ונודע אחר כן שלא הראהו לחכם מומחה שהורשה מבית דין שבארץ ישראל לראות מומי בכורות, אם הוא מום קבוע ויהיה מותר לזרים, או מום עובר ויהיה אסור, מה שאכלו הלוקחים אכלו ויחזיר להם המוכר כל הדמים שלקח מהם, ומה שלא אכלו יקבר לפי שהוא קדש ויחזיר להם הדמים כמו שאמרנו. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו, ויחזיר המוכר את הדמים, ומה שלא אכלו יחזירו את הבשר ויחזיר להן את הדמים, שכיון שלא נעשה האיסור אין אנו קונסין אותו ממון, אע"פ שמייסרין אותו, כי הא דאמרינן בפרקא קמא דחולין [י"ח ע"א] היכא דלא סר סכיניה קמי חכם. פירוש, כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בה לפני חכם, ושחט בה מנדין אותו, אע"פ שנמצאת יפה ובדוקה, מפני שסמך על עצמו פעם אחרת תהיה פגומה וישחוט בה, ואם נמצאת פגומה משמתינן ליה ומעברינן ליה ומכרזינן אבשריה דטרפה היא, וימכור אותה לגוים, דלית הילכתא כרבינא דאמר ממסמסינן ליה לבשריה בפרתא. כלומר, מלכלכין את הבשר בפרש, כדי שלא ימכר אפילו לגוים. מכרוהו לגוים או הטילוהו לכלבים, ישלמו לו דמי טרפה. פירוש, מחשבין הלוקחין עם המוכר על דמי טרפה ויחזיר להם שאר הדמים. ותנו רבנן בגמרא דההיא מתניתין [בכורות שם] המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים. כלומר, ונמצאו שאינן מתוקנין שלא יצאו מהן חלקי גבוה כמו שצריך להוציא מהן. יין ונמצא יין נסך, (מי) [מה] שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, וכן כל המוכר דבר שאסור לאכלו מן התורה, כך הוא דינו, בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה בלאו בלבד. אבל המוכר דבר שאסורו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל את הדמים, ואם אכלן אכל, ואין המוכר מחזיר לו כלום, וכל איסורי הנייה בין מן התורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהן דין מכירה כלל.
<h2>דף מא:</h2>
[לשון הרי"ף ב"ב ס"ו ע"א מדפיו] גמרא. מתניתין בשכיב מרע, דקיימא לן [לקמן קנ"א ע"א] דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו. אבל בבריא לא משכחת לאוקומה למתניתין, דהא אי קנו מידו לעובר לא קנה העובר כלום דאין מטבע נקנה בחליפין [ב"מ מ"ו ע"א], ואפילו למי שבא לעולם. ועוד, אסמכתא היא דהא אם ילדה קא אמר ואסמכתא לא קניא [שם ס"ו ע"א]. ועוד, קנין דברים בעלמא הוא [לעיל ג' ע"א] דהא יטול קא אמר, וכי האי גונא לא קני ליה מקבל מבריא. והא דתנן ילדה טומטום אינו נוטל, אוקמה רבא כרשב"ג דתנן בתמורה בתחלת פרק רביעי [כ"ד ע"ב], רשב"ג אומר מבכרת שילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם אלא הרי הם כנקבה שאין לכהן בה חלק כלל, אלא עובדין בו וגוזזין אותו כשאר החולין. ובהילכות הר"ם במז"ל [פ"ב בכורות ה"ה] כתוב, בכור שהוא אנדרוגינס אין בו קדושה כלל, ועובדין בו וגוזזין אותו כשאר החולין, נולד טומטום הרי זה ספק בכור ויאכל במומו לבעליו בין שמטיל מים ממקום זכרות בין שמטיל ממקום נקבות. וכיון דסבר רשב"ג שאין הקדושה חלה עליו מספק, מכלל שהטומטום בריה בפני עצמו הוא ואינו כבן ולא כבת. ולית הילכתא כרשב"ג, אלא אם ילדה טומטום נוטל בפחות שבשניהם.
<h2>דף מד:</h2>
[ב"ב קי"א ע"ב] פיסקה. והאיש את אשתו נוחלין ולא מנחילין. מנא לן דתנו רבנן שארו [במדבר כ"ז י"א] זו אשתו מלמד שהוא יורש את אשתו. פירוש, ואע"ג דכתיב ונתתם את נחלתו לשארו, דמשמע שהאשה יורשת את בעלה, אמרינן בגמרא אמר רבא הכי קאמר ונתתם את נחלת(ו) שארו לו, קסבר שגורעין ומוסיפין ודורשין. פירוש, זה שאמר גורעין, לאו גריעה ממש היא, אלא הכין פירושיה, כל קרא דכתב בלשון קדש ומפרשי ליה בלשון ארמי או זולתו, אי אפשר להעתיקה כמות שהיא, אלא נראה כמוסיף וגורע. וכך מתפרש זה, ונתתם את נחלתו של מורישה לשארו. כלומר, הנחלה שמוריש האב לבתו שהיא שאר בעלה, דכתיב [בראשית ב'] והיו לבשר אחד, מלמד שהאשה היא שאר בעלה, ובשרו הוא שיורשה.
<h2>דף מו.</h2>
[לשון הרי"ף ב"ב נ"ו ע"א מדפיו] מתניתין בבכורות בתחלת פרק שמיני [מ"ו ע"א] יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, לכהן ואינו בכור לנחלה, בכור לכהן ולנחלה, ואינו בכור לא לכהן ולא לנחלה, איזה הוא בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר הנפלים, ואע"פ שיצא ראשו של נפל חי כיון שלא נולד חי, אלא מת קודם שיולד, הרי זה בכור לנחלה בלבד, מפני שאינו פטר רחם, כדי שיהיה בכור לכהן, והבן הראשון שיולד לאדם מן הישראלית הוא בכור לנחלה, ואין אנו חוששין אם הוא פטר רחם או אינו פטר רחם, אלא כבר ילדה אמו בנים מאיש אחר, דראשית אונו בעינן בבכור הנחלה בלבד, ובן תשעה שיצא ראשו מת, אע"פ שכלו לו חדשיו, כיון שלא יצא רוב ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה הוא, כיון שנולד מת מתחלה. והמפלת מין בהמה חיה ועוף, הבא אחריהן אינו בכור לכהן, מפני שאינו פטר רחם דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת האדם, הוא דהוי פטר רחם ופוטר הבא אחריו מן הכהן. והמפלת סנדל. פירוש, אמרינן בנדה בפרק המפלת [כ"ה ע"ב] חתיכה סנדל דומה לסנדל דג של ים, ולד הוא מתחלתו אלא שנרצם, רשבג"א סנדל דומה ללשון של שור הגדול, משום רבותינו העידו על הסנדל שצריך צורת פנים. ואמר רבין בר רב יודא אמר רב נחמן בר יצחק סנדל צריך צורת פנים ואפילו מאחוריו משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר את פניו לאחוריו. אמר הר"ם במז"ל [פ"י מהל' איסורי ביאה הל' י"ב] פעמים יקפה משאר הדמים שנוצר מהן האדם חתיכה, כמו לשון השור ותהיה כרוכה על מקצת הולד, והיא הנקראת סנדל, ולעולם לא יעשה סנדל זה אלא עם ולד, אבל חתיכה שנוצרה לבדה בלא ולד אינה נקראת סנדל, ורוב העוברים לא יהיה עמהם סנדל. ופעמים שיכה המעוברת דבר על בטנה ויפסד העובר ויעשה כסנדל [זה] ופעמים ישאר בו הכר פנים, ופעמים ייבש הולד וישתנה ויקפא עליו שאר הדמים עד שלא ישאר בו הכר פנים. או שליא, דקיימא לן דאין שליא בלא ולד אלא שנימוק, והשליא היא החמת שבתוכה נוצר הולד, והיא המקפת אותו ואת הסנדל, אם יהיה עמו סנדל, וכשמגיע זמן הלידה קורע הולד את השליא ויוצא ותחלת בריית השליא דומה לחוט של ערב, וחלולה כחצוצרת ועבה כקרקבן התרנגולין, וכל זמן שמתגדל הולד בתוכה נרחבת ונדקת, ואין שליא פחותה מטפח, ושפיר מרוקם. פירוש, אמרינן התם [נדה כ"ה ע"א] אי זה הוא שפיר מרוקם, אבא (שמואל) [שאול] אומר תחלת ברייתו כרשון. פירוש רשון, מין חגב, תרגם [ויקרא י"א כ"ב] ואת הסלעם וית רשונא. והר"ם במז"ל [פ"י מהל' איסורי ביאה הל' ג'] כתב כעדשה, ושני עיניו כשני טפי זבוב מרוחקין זה מזה, ושני חוטמיו כשני טפי זבוב מקורבין זה לזה, ופיו מתוח כחוט השערה, וגויתו כעדשה. כלומר, גופו כעדשה וזה הוא מה שכתב הר"ם במז"ל. ושתי יריכותיו כשני חוטין של זהורית של ערב, ושני זרועותיו כשני חוטין של זהורית של שתי, ואם היתה נקבה נידונת באותו מקום כשעורה סדוקה, זה הוא שפיר מרוקם. והיוצא מחותך. פירוש, עובר שנתחתך במעי אמו והוציאו אבר אבר, כללו של דבר, כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם, וכל שאין אמו טמאה לידה כגון המפלת ממין דגים וחגבים וכיוצא בהם, או הפילה יום ארבעים וכיוצא בהם, הבא אחריו בכור לכהן הוא, וחייב לפדותו בחמש סלעים מכסף נקי והם משקל עשרים דינרי זהב מדינר זהב של ערביים, שמשקל הדינר ששה ותשעים שעורות, וכשפודהו מברך תחלה בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו, ואחר כך נותן הפדיון לכהן, ואם פדה עצמו, מברך לפדות הבכור ונותן לו החמש סלעים. ואפילו נתן החמש סלעים בזה אחר זה יצא, ואפילו נתן בהן מטלטלין ביתר משווין יצא, ולא יתן ודעתו שיחזיר לו, ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו שיתן לו מתנה גמורה, ואם החזיר לו הכהן אחר כן מעצמו יצא. וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר הרי זה יצא, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה כמו שנתבאר בפרק האשה נקנית [קידושין ו' ע"ב].
<h2>דף מז:</h2>
[ב"ב קכ"ז ע"א] אמר רבא תניא כוותיה דר' אמי בן ולא טמטום, בכור ולא ספק, דבעינן למהוי בכור משעת לידה, לאפוקי מדדרש [רבא]. פירוש, מדרש קמא דרבא, אבל דרשא בתרא הילכתא כוותיה, דדרש רבא שתי נשים שילדו במחבוא כותבין הרשאה זה לזה. פירוש, כגון שתי נשים של ראובן ושמעון שילדו במקום אפל, והיו השני ילדים בכורים לאבותיהם, ואחר כך נולדו להם בנים אחרים, ומתו האבות, ובאו הבנים לחלוק בנכסים, כותבין התערובות הרשאה זה לזה, וילך האחד מהם אצל בני ראובן, והאחר אצל בני שמעון, ויאמר להם אם אחיכם אני תנו לי פי שנים בנכסים, שהרי בכור לאבי אני, ואם אין אני אחיכם אלא חבירי הוא אחיכם, תנו לו פי שנים בנכסים, שהרי הרשאתו בידי, ונמצא ששניהם נוטלין חלק בכורה. אמר ליה רב פפא לרבא כיון דלא פליג בין הוכרו ולבסוף נתערבו, בין לא הוכרו כלל, והא שלח (ראובן) [רבין] מארץ ישראל לבבל באיגרתיה, דבר זה שאלתי את רבותי, ולא אמרו לי דבר, ברם כך אמרו משום ר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה, דכתיב הבן הבכור, וכתיב יכיר, טעמא דהוכר או הוחזק ודאי, שהוא בכור לאביו בשעת לידה, ולא בכור שלא הוכר אלא מספק, לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה, מפני שהן ספק. הדר אוקים רבא אמוראה עליה בבית המדרש, כדי להשמיע לעם ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן וכו', לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה, ואין כאן חלק בכורה כלל אבל בחלק פשיטות כותבין הרשאה זה לזה אע"פ שלא הוכרו בשעת לידה.
<h2>דף מח:</h2>
[ב"ב קל"ט ע"א] גמרא שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבינו פנויה שלותה מאחרים ואכלה ועמדה ונשאת, קודם שתפרע החוב שעליה והכניסה לבעל נכסים, בעל יורש הוי. פירוש, בעל שזכוהו חכמים בנכסי אשתו, כמו שנתבאר בכתובות בפרק שמיני [ע"ח ע"ב] יורש הוי, ומלוה על פה גובה מן היורשין. ויש רשות לזה שלוה לאשתו שיבוא ויגבה מן הנכסים שהכניסה לו, כדאמרינן לקמן בפרק גט פשוט [קע"ו ע"א] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, ואיתה נמי בפרק האשה נקנית [קדושין י"ג ע"ב]. או דילמא לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות, משום דלית לה קלא כי היכי דליזדהר ליה לוקח מהנכסים משועבדים. אמר ליה תניתוה, נשאו גדולות ישאו קטנות, ותני ר' חייא נישאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל. פירוש, נשאו גדולות לבעלים והכניסו להם הנכסים שהניח אביהם, יוציאו הקטנות מהבעלים מנכסי אביהם שהכניסו להם אחיותיהם, בכדי מה שיתפרנסו גם הם בו לבעלים, והנה הפרנסה הראויה לקטנות מאותם נכסים כמלוה על פה דמיא, ואפילו הכי מוציאין אותה מן הבעלים, אלמא בעל יורש הוי. ודחינן, דילמא שאני פרנסה משום דאית לה קלא, וכמלוה בשטר דמיא, ומלוה בשטר גובה מן הלקוחות משום דאית לה קלא. וכיון דבעל לוקח הוי טרפי לה נמי מן הבעל, דבעל לוקח הוי. ולא איפשיט בעיין במלוה על פה, הילכך, כיון דלא איפשיט, הדרינן לכללא דהוא חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואפילו לפרנסה או מלוה על פה לא גבי מיניה דבעל, וליכא לאישתלומי מינה דאיתתא אלא עד דמגרשה או דמתאלמנה. ואי הוו זוזי דהלואה קיימי בעיניהו, מהדרינן לה למלוה וכן הילכתא. והוא הדין נמי, שאם לותה בשטר והיו הנכסים דמטלטלין שאינו גובה מן המטלטלין שהכניסה לבעל, משום דלא משתעבדי, אבל בדשעבדינהו לוה למלוה אגב קרקע, וכתב ליה הכי ואקניתי לך נמי מטלטלי אגב מקרקעי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי גבי.
[ב"ב קע"ה ע"ב] גמרא אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים, מאי טעמא שעבודא דנכסי לוה למלוה דאורייתא הוא, דכתיב [דברים כ"ד י"א] והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. ומה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות משום פסידא דלקוחות, דכיון דאמרינן עביד איניש דיזיף בצנעה כדמזבין לוה לנכסיה לא ידעי לקוחות דמשעבדי נינהו, דהא לית לה קלא. ואקשינן, אי הכי מלוה בשטר נמי ניחוש לפסידא דלקוחות. ופרקינן, התם אינהו אפסיד אנפשיהו דהא שמעי שכל נכסיו של לוה משועבדים... דשטרא קלא אית ליה, וקיימן לן כעולא, דהא רב פפא דהוא בתראי סבירא ליה הכי בפרק האשה נקנית [י"ג ע"ב] דאמר רב פפא הילכתא.0...
[לשון הרי"ף ב"ב פ"ג ע"א מדפיו] ...לא קלא לא פליגא דידיה אדידיה. פירוש ואע"ג דכלהו טעמיה מתחזיין דליכא בהו פלוגתא אלא טעמא חדא בעו, והכי קאמר הני טעמא דאוקמא רבנן אדאורייתא, וגובה מן היורשין, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.
<h2>דף מט:</h2>
[ב"ב ק"ז ע"א] אמר רב פפא הילכתא בכל הני שמעתתא, מהאחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים, עד כאן. מקמצין בין לזה האח שבא ממדינת [הים], בין לזה האח שחלקו אחיו הנכסים בינם לבינם, אפילו על דעת שהם שלשה, בין לאח שבא בעל חוב ונטל חלקו ולא בטלה מחלוקת. ואמימר אמר בטלה מחלוקת, וכל אחד מהאחים יכול לבטלה, והילכתא אמר התלמוד בטלה מחלוקת. ואע"פ שהעיקר בידנו [בכורות מ"ט ע"ב] שמחלוקת רב ושמואל שהלכה כשמואל בדיני, כל מקום שיפסוק התלמוד הלכה מסתלק העיקר בין ברב ושמואל בין בזולתם.
<h2>דף נא:</h2>
[ב"ב קכ"ב ע"ב] ת"ר כתוב [דברים כ"א] לתת לו פי שנים, שנתן לו פי שנים כאחד, אתה אומר פי שנים כאחד. כלומר, שיטול הבכור שני חלקים כנגד חלקו של אחד מן האחים, שנמצא כשיהיו חמשה אחים שיטול הבכור שליש הממון, ויטלו הארבעה אחים, שני שלישי הממון, ועל דרך זו חולקין לעולם בין שיהיו האחים מרובין בין שיהיו מועטין. או אינו אלא פי שנים בנכסים. פירוש, שיטול הוא שני חלקי הממון ויטלו שאר האחין חלק אחד מכלל הממון, כמו שיש לו לחלוק כשאין לו כי אם אח אחד. והישבנו, ודין הוא חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה, מה חלקו עם אחד פי שנים כאחד הוא, אף חלקו עם חמשה פי שנים כאחד הוא שנוטל, לא יותר.
[ב"ב קכ"ד ע"ב] הא דתני ראמי בר חמא לא פליגא אדרב פפא, אמר רבינו הרב [הרי"ף בסוגיין] דהא שבחא דאישתני הוא כחפורא והוו שבלי, שולפפי והוו תמרי.
[לשון הרי"ף] מתניתין בכורות בפרק יש בכור לנחלה [נ"א ע"ב] הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, עם אחיו הפשוט, אלא חולקין בשוה, ואינו נוטל בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביהם, בשנוי שנשתנו. ולא בראוי כבמוחזק כמו שביארנו. ולא האשה בכתובתה, פירוש, ואין האשה נוטלת כתובתה אם אינן מספיקין לה בה הנכסים שהניח בעלה מהשבח ששבחו נכסי בעלה אחר מיתתו. ולא הבנות במזונותיהן. פירוש וכן הבנות אינן נוטלות מזונות מהשבח ששבחו הנכסים אחר מיתת אביהן. ולא היבם. פירוש, וכן מי שיבם אשת אחיו אינו נוטל פי שנים עם אחיו בשבח ששבחו נכסי אביהם אחר מיתת אביו, כגון שמת יעקב ואחר כך מת ראובן בנו קודם שיחלוק עם אחיו בנכסי יעקב, ויבם שמעון את אשתו, אין שמעון נוטל פי שנים, שהן חלקו וחלק ראובן אחיו בשבח ששבחו נכסי יעקב לאחר מיתתו, אלא חלק אחד הוא שנוטל כמו שנוטלין אחיו וכן אם מת ראובן בחיי יעקב ואחר כך מת יעקב, ובא שמעון שייבם אשת ראובן לחלוק עם אחיו בנכסי יעקב, אינו נוטל בהם פי שנים, אלא חלק אחד כאחד מן האחים, מפני שנכסי יעקב לא היו מוחזקין לראובן, אלא ראויין שיפלו לו בנחלה היו. [ו]כולן אלו שאמרנו אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק. פירוש זה שחזר ואמר אין נוטלין בשבח, אינו רוצה לומר בשבח שהשביחו האחים לנכסים בעצמם הוא, שאין הבכור נוטל פי שנים, אלא בחפורא והוו שבלי שלפאפי והוו תמרי, כדאמרינן אינו נוטל פי שנים אע"פ ששבחו הנכסים מחמת עצמן, מפני שנשתנו כמו שאמרנו. ואמרינן עליה בגמרא [נ"ב ע"א] אמרת ולא האשה בכתובתה, איני והא אמר שמואל בפרקא קמא דבבא מציעא [י"ד ע"ב] בעל חוב גובה את השבח. פירוש, כגון ראובן שמכר שדה לשמעון ובא בעל חוב של ראובן לטרוף אותה משמעון מפני שלא מצא אצל ראובן מה לטרוף בחובו, אם אין מספיקין לו דמי השדה בחובו גובה אף השבח שהשביחה אחר מכירת ראובן. והאשה גם היא בעלת חוב היא, ואמאי לא גביא ליה לשבח בכתובתה. ופרקינן, אמר ר' אבא מקולי כתובה שאנו כאן. פירוש, דבר זה אחד מקולי כתובה שתקנו רבנן הוא שאין האשה נוטלת כתובתה מהשבח ששבחו נכסי בעלה לאחר מיתתו, ולא מירושה שהיתה ראויה לבעלה שיירשנה, ומת בעלה קודם מורישו, כמו שביארנו. ואע"פ שתקנו הגאונים בישיבות [עי' תוס' כתובות נ"א ע"א] לגבות האשה כתובתה לאחר מיתת בעלה אף מן המטלטלין. ולא היבם. בכור קרייה רחמנא דכתיב [דברים כ"ה ו'] והיה הבכור אשר תלד, כלומר, (אם) [אח] המת יקום על שם אחיו המת, מכאן שמצוה בגדול ליבם [יבמות כ"ד ע"א]. אמר אביי לא שאנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום. פירוש, ששבח ששבחו נכסי יעקב שנפלו לפני בניו ולא חלקום עדיין ומת ראובן ויבם שמעון את אשתו, אותו השבח שבין מיתת יעקב ליבום שמעון לאשת ראובן אחיו הוא שאינו נוטל כי אם כאחד מן האחים, אבל שבח ששבחו נכסי יעקב בין יבום לחלוקה, שקיל בו היבם פי שנים, יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם. דאוקימנא ביבמות בפרק כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו [כ"ד ע"א], דהאי דאמר רחמנא יקום על שם אחיו לנחלה הוא, וכיון שקם יש לו פי שנים בשבח ששבחו נכסי יעקב בין יבום לחלוקה. רבא אמר אפילו שבח דבין יבום לחלוקה לא שקיל, מאי טעמא כבכור, מה בכור אין לו בשבח ששבחו נכסי האב קודם חלוקה, ואפילו בשבח ששבחו נכסים מחמת עצמן בלא שנוי בעלים, אף יבום נמי אין לו קודם חלוקה, וליתה להא דרבא דאמר אין לבכור פי שנים בשבח ששבחו נכסים קודם חלוקה, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא דיש לבכור בשבח ששבחו נכסים (קודם חלוקה התם מימרה) דלא אישתני כדאמרינן. ואי קשיא לך הא איפסיקא הילכתא לקמן דיש לו לבכור בשבח ששבחו נכסים קודם חלוקה, התם מימריה דרבא בעיקר ממונא הוא, דאי מצי לזבוני חלק בכורה קודם חלוקה או לא מצי לזבוני עד דמאטי לידיה, הכא מימריה דרבא ליתה אלא בשבחא ולאו בעיקר ממונא. והלכתא כרבא ביבם שאינו נוטל בשבח ששבחו נכסים, אפילו בשבח שבין יבום לחלוקה.
[ב"ב קכ"ב ע"ב] מתניתין. אחד הבן ואחד הבת בנחלה. מפרש לקמן. אלא שהבן נוטל פי שנים עם אחיו בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם אלא בחלק אחד מהם, כדאמר [דברים כ"א י"ז] לו משפט הבכורה ודרשינן [לעיל קי"א ע"ב] משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. והבנות ניזונות מנכסי האב כשיהיו הנכסים מועטין, כדתנן בריש פרקא דלקמן [קל"ט ע"ב] הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. ואינן ניזונות מנכסי האם, אלא הבנים הם שיורשין אותם כלם, שאינם ניזונות מנכסי האב אלא משום תנאי כתובה, כמו שנתבאר בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ט ע"א].
[ב"ב קכ"ב ע"ב] גמרא. דייקינן מאי ניהו האי דקתני אחד הבן ואחד הבת, אי לימא דירתי בנכסי מורישיהם כי הדדי, והא תנן בן קודם לבת וכל יוצאי יריכו של בן קודם לבת, אלמא אין לבת במקום הבן כלום. ועוד, מאי אלא. כלומר אם לא באת משנתינו אלא להשוות הבת לבן בירושה למה הזכירה ההפרש שיש לבן בנכסי אביו מנכסי אמו, והזכירה כמו כן ההפרש שיש לבת בנכסי אביה מנכסי אמה. ואסיקנא אלא אמר מר בר רב אשי הכי קאמר, אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם ובנכסי האב, שהבן הוא שיורש את שניהם במקום הבת אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב כשיהיה בכור ויחלוק עם אחיו, ואינו נוטל פי שנים כשיחלוק עם אחיו בנכסי האם.
[ב"ב קי"א ע"א] בעא מניה ר' יהודה נשיאה מר' ינאי. פירוש, ר' ינאי סגיא נהור הוה והוה מסתמיך אכתפא דשמעיה, וכד אתא ר' יהודה נשיאה לאפיה, בעא מיניה, מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם, אמר ליה דכתיב [במדבר ל"ו ח'] ממטות בני ישראל, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב בן קודם לבת בירושה, אף מטה האם בן קודם לבת בירושה. ולא אמרינן הכא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. כלומר, דיו לבן שבא מקל וחומר להיות כבת, ויהיו הבן והבת בירושת אמם שוין. ואע"ג דדיו דאורייתא הוא. כלומר משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן הוא, דתניא מדין קל וחומר כיצד, [שם י"ב י"ד] ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום, תנא קמא בעלמא דריש דיו, ולא במקום זה, ושאני הכא דלא דרשינן דיו, דאמר קרא [שם ל"ו ח'] ממטות. אמר לו ר' יהודה נשיאה או מה מטה האב בכור נוטל פי שנים עם אחיו בנכסי אביו, אף מטה האם בכור נוטל פי שנים עם אחיו בנכסי אמו. ואסיקנא אמר רבא אמר קרא [דברים כ"א י"ז] לו משפט הבכורה, משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. פירוש משפט הבכורה לבכור בנכסי אביו, ואין לו משפט הבכורה בירושת אמו, ואינו נוטל בה כי אם חלק עם אחיו כפשוט, בין שהיה בכור לנחלה בין שהיה פטר רחם, וכן הלכה.
[ב"ב קי"ט ע"א] גמרא אקשינן אמאי יטלו בנות צלפחד חלק בכורה והא ראוי הוא. חלק חפר בארץ ישראל שעדיין לא בא לרשותו, אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא ליוצאי מצרים, וכאלו חפר בא חלקו לרשותו והחזיק בו, ואע"פ שמת צלפחד קודם חפר אביו, בנותיו במקומו הם ונוטלין חלק בכורתו, כמו שנוטלין חלק פשיטותו, דלא אמרינן ראוי גבי בכור, אלא בדהוו ליה לצלפחד בנים בכור ופשוט וקדמה מיתת צלפחד לחפר, דהוו להו נכסי חפר ראויין שיירשו צלפחד, ועדיין לא ירשם שהרי הוא מת קודם מורישו, דהני נכסי דחפר ודאי ראוי הן, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ירושלמי [ה"ג] כיצד יורש הבן במוחזק חלק בכורתו, מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו, ואינו נוטל פי שנים עם אחיו בנכסי אבי אביו כשימות, שכיון שמת אביו בחיי אבי אביו נמצא שעדיין לא באו נכסי אבי אביו לרשותו של אביו, ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים גם מנכסי אבי אביו עם אחי אביו, ואם יש לו אחים חולק עם אחיו אותו חלק בשוה, ואינו נוטל בו פי שנים, אם היה בכור מפני שהוא ראוי, אבל אם מת אבי אביו בחיי אביו אע"פ שהיו נכסי אבי אביו במדינת הים, בחזקת אביו הם, ונוטל בהן פי שנים. ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא נאמר משפט לענין פשוטה דכתיב והיתה לבני ישראל לחקת משפט, ונאמר משפט לענין בכורה דכתיב [דברים כ"א י"ז] לו משפט הבכורה, מה משפט האמור לענין בכורה אתה רואה את הבן כאלו אביו קיים ליטול פשיטותו עם אחי אביו בנכסי מורישם, אף משפט האמור לענין בכורה, אתה רואה הבן שהיה אביו בכור ומת כאלו אביו קיים ליטול בכורתו בנכסי אבי אביו עם אחי אביו, ור' שמעון מפרש הוא ואינו חולק.
[ב"ב קכ"ו ע"א] ובמלוה שעמו פליגי. פירוש, במלוה שהלוה האב לבנו הבכור ומת קודם שיפרענו, פליגי, אבל במלוה שתחת יד אחרים, ליכא למימר שהבכור נוטל פי שנים. כלומר הואיל וישנה לאותה מלוה תחת יד הבכור יש לו בה חלק בכורה דמוחזקת היא לו, כיון שהיא תחת ידו. ואיכא מאן דאמר מלוה שעמו פליגי לה אחוה בהדיה, דשקיל איהו פלגו חלק בכורה, ואידך פלגא ליה אחוה בשוה, דמספקא לן אי הויא לה מוחזקת אי לא, דאיכא למימר כיון דישנה תחת ידו הויא לה מוחזקת ושקיל ליה כליה, דקיימא לן דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ואיכא למימר כיון דלא מטיא ההיא מלוה לידא דאבוה, כמלוה בעלמא דמיא. ולית ליה ולא מידי הילכך שקיל פלגא כדין כל ממון המוטל בספק דהא ברשותא דכולהו קיימא ההיא מלוה, וכן פסק הר"ם במז"ל [פ"ג מהל' נחלות ה"ה].
[ב"ב קכ"ה ע"ב] אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. פירוש אין הבעל יורש את אשתו והיא בקבר לי(ו)רש נחלה שנפלה לה אחר שמתה מאחד ממורישיה, אלא יורש אותה זרעה אם יש לה זרע, או תחזור הירושה למשפחת בית אביה. ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה שגבו לאחר מיתת אביהם, בין שגבו קרקע דאיכא למימר האי איגלאי מילתא למפרע דמוחזקת הויא לאבוה, בין שגבו מעות דהא לאו ההיא קרקע שבק אבוהון, ולא הנהו זוזי, ומשום הכי הוו להו ראויין.
<h2>דף נב.</h2>
[ב"ב קל"ב ע"ב] ומקולי כתובה שאנו כאן, דהא קיימא לן דיתר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא. אבל בעל חובו, אע"פ שזיכה לבניו נכסיו על ידו לא איבד זכותו ולא מחל שעבודו, אלא עד שיפרש בכך.
[ב"ב קמ"ד ע"ב] ושמואל אמר מתניתין ביבם. פירוש, כגון יעקב ששלח שושבינות בשם בנו ראובן וקדש ראובן אשה ומת, ונפלה אותה ארוסה לפני שמעון אחיו, והרי החתן שנשתלחה לו השושבינות חייב להחזירה, כשהיא חוזרת לאמצע, לפי שהיא ראוי שהרי מת ראובן קודם שתחזור לו, וקיימא לן דאין היבם נוטל בראוי כבמוחזק, משום דבכור קרייה רחמנא דכתיב [דברים כ"א] והיה הבכור אשר תלד, כמו שאמרנו למעלה בפרק יש נוחלין [קס"ד ע"א]. ואקשינן מכלל דהאיך דאישתלחה ליה שושבינות בשם ראובן משלם עתה השושבינות לאחים, ולימא להו כדתבעי לה מיניה תנו לי שושביני ראובן ואשמח עמו, וכיון דלא מצו לאיתוייה היכי מצו למיתבע מיניה ההוא שושבינות.
<h2>דף נב:</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] ובגמרא אמרינן ת"ר הבכור נוטל פי שנים זרוע ובלחיים ובקבה, הניח להם אביהם פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים. פירוש, מוחכרת שקבלה השוכר שיתן לו בשכירותה פירות קצובין, ומושכרת שקבלה ממנו במעות, כדתניא בתוספתא דדמאי [פ"ו ה"ב] מה בין שוכר לחוכר ושנו השוכר במעות והחוכר בפרות או שהיתה רועה באפר וילדה הבכור נוטל פי שנים. פירוש, אפילו בולד, אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין בכור נוטל בהן פי שנים. ושאלנו, האי הזרוע והלחיים היכי דאמי אי דאתו לידיה דאבוה פשיטא דהבכור נוטל בהם פי שנים, דהא מוחזקין הן. ואי דלא אתו לידיה דאבוה ראוי הן. ופשטנו, במכרי כהונה ולויה עסקינן. כלומר, לא אמרנו אלא במתנות אדם שמסביר פנים לאותו כהן או לוי, מלשון [דברים א' י"ז] לא תכירו פנים, ולא הורגל שיתן מתנותיו אלא להם, והוא שנשחטה הבהמה קודם שימות, שאע"פ שלא הורמו אלא לאחר מיתה, כאלו הורמו הן. או שהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר. פירוש, אפר אחו [שמות ב' ג'] ותש(י)ם בסוף על שפת היאור, תרגם יונתן ושויתיה באפרא על גיף נהרא. ומתמהינן השתא מושכרת ומוחכרת דלאו ברשותיה קימא אמרת שקיל, רועה באפר מיבעיא, ופשטינן הא קמ"ל דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה באפר, מה רועה באפר שבחא דממילא הוא, דלא חסרי בה מזוני. כלומר, שלא הפסידו האחים עליה מזונות כדי שנאמר הם הוא שהשביחו, ואין לבכור במה שהשביחו האחים פי שנים, אף מוחכרת ומושכרת שבחא דממילא הוא דלא קא חסרי בה אחי מזוני. ואע"ג דאוקימנא להא מתניתא דר' היא, הא אוקים רב פפא דלא פליגי רבנן ור' אלא בחפורה והוו שבלי ושלפפי והוו תמרי, דכגון הני ודדמי להו דאישתני גופיהו הוא דלית ליה לבכור בשבחא פי שנים, אבל בולד של פרה אית ליה, דהא פרה הואי בחיי המוריש, ופרה קיימא לה השתא והולד שילדה כגידול גופה הוא והילכתא כרב פפא. ובהילכות הר"ם במז"ל [פ"ג מהל' נחלות ה"א] מצאתי כתוב בכל הספרים שהגיעו לידי וכן אם היתה לאביו מלוה, או היתה לו ספינה בים יורשין אותה הבכור והפשוט כאחד. וזה תמה הוא מה טעם ספינה בים לבהמה מוחכרת או מושכרת או רועה באפר, (או) [אי] משום סכנה, המפרש בים והיוצא בשיירה אחד הם כמו שנתבאר בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי [גיטין ס"ג ע"ב]. ואם משום שהיא חוץ לרשות המוריש, הרי התלמוד אמר השתא מושכרת ומוחכרת דלא ברשותיה קיימא, ואעפ"כ הבכור נוטל בה פי שנים ואם ספינה שבים ראוי היא למה הוצרך הגאון לכתוב כיצד הוא הראוי, ואמר [רמב"ם שם] אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו הבכור והפשוט יורשין כאחד, שזה הוא מסקנא דגמרא בבכורות בפרק יש בכור לנחלה [נ"ב ע"ב], ומכל מקום קשה היא לפי דעתי. ונראה לי שלא כתב הגאון או היתה לו ספינה בים שדבר שאין לו טעם הוא מדרך הגרסא.
[ב"ב קכ"ד ע"א] תניא אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, בשנוי שנשתנו על מה שהיו, ונשתנה שמם, כגון פגי תמרים שהניח להם אביהם, והרי הם שוים עשרה דינרין, ונעשו תמרים והרי הם שווים עשרים דינרין, שאין הבכור נוטל, כי אם חצי השבח כפשוט. ר' אומר, אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, שכיון שהיו הנכסים בחזקת אביהם אע"פ שנשתנו ולא שבחו, אלא לאחר מיתת אביהם, מוחזק הוא אותו השבח ואינו ראוי, דכי אמרינן ראוי במידי דהוא ראוי לו ועדיין לא בא לרשותו עד שמת, כגון שמת אביו בחיי אבי אביו ואחר כך מת אבי אביו כמו שביארנו, אבל נכסים שהוחזקו ברשות האב והשביחו לאחר מותו, מוחזק הוא אותו השבח. ירשו שטר חוב בכור נוטל בו פי שנים, שכיון שאותו חוב בשטר, מוחזק הוא, וכאלו השטר הוא שהשביח, ונמצא כנכסים ששבחו מחמת עצמם, אבל מלוה על פה שהיא בעדים ראוי היא, ואין הבכור נוטל בה פי שנים, שכיון שיכול הלוה לומר למלוה פרעתיך, ונשבע הסת ונפטר אפילו היתה בעדים דקיימא לן [כתובות י"ח ע"א] שהמלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים, נמצא שלא הוחזקה אותה מלוה ברשות האב. והילכתא אין הבכור נוטל פי שנים אפילו במלוה בשטר, משום דמלוה להוצאה ניתנה, ואין חוזרין להם המעות שהלוה אביהם, אלא מעות אחרים הוא שחוזרין להם, ור' הוא דאמר מלוה בשטר בכור נוטל בה פי שנים, ורבנן לא סבירא להו.
[ב"ב קכ"ד ע"א] אמר רב פפא דקלא ואלום. פירוש, הניח להם מורישם דקל וגדל ונעשה עבה. ארעא ואסיק שרטון, פירוש, או שהניח להם קרקע שאינו ראוי לזריעה מפני שהוא מצולה, ולאחר מיתת האב יבשו המים ונתמלא עפר, ונעשה שדה והוכשר לזריעה. כלי עלמא לא פליגי דשקיל בכור בהו פי שנים, דדקלא וארעא הוו בחיי אבוהון, והיכי קימי השתא בההוא שמא, אלא דאשבוח. כי פליגי ר' ורבנן, בחפורא והוו שבלי, שלפפי והוו תמרי. פירוש, לא נחלקו אלא בשהניח להם מורישם שחת ונעשה אחר מותו שבלים, או שהניח להם כפניות ונעשו תמרים. ר' סבר כיון שהוחזקו למורישם בחייו השחת והכפניות אע"פ שנשתנו, שבחא דממילא הוא. כלומר, שבח ששבחו הנכסים מעצמם הוא, והבכור נוטל בהם פי שנים. ומר שהם רבנן סברי, אישתני, וכיון דאשתני גופיהו אין הבכור נוטל בהם פי שנים.
[ב"ב ק' ע"ב] פיסקה. דרך הקבר אין לה שיעור, ת"ר המוכר קברו ודרך קברו או מקום מעמדו או בית הספידו, פירוש, מנהגם היה בארץ ישראל שחופר אדם מערה ועושה בה קברות, כדי שיהיו מוכנין שיקבר בהן הוא ובני משפחתו, כמו שיתבאר. ואותה מערה נקראת קבר, ומי שמכר קברו באין בני משפחה וקוברין אותו המת שמת להם באותה מערה בעל כרחו של לוקח, משום פגם משפחה. ואמר הר"ם במז"ל [פכ"ד מהל' מכירה הי"ז] ונותנין דמי הקבר שקברו בו ללוקח אע"פ שלא פירש המוכר ללוקח בשעת מכירה, שאם ימות הוא או אחד מבני המשפחה שיקברוהו שם ויתנו דמי הקבר. ותנן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה [נ"ב ע"ב] היורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה להם את הדמים. ואמרינן עלה, הכא במאי עסקינן שהורישתו אשתו בית הקברות, ואמור רבנן משום פגם משפחה ליתנו ליה דמי, וליהדריה נהליהו, כי דתניא המוכר קברו ודרך קברו ובית הספדו ובית מעמדו באין בני משפחה ונוטלין אותן בעל כרחו משום פגם משפחה. ומאי ינכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו. ואיתא נמי בפרק הכותב [כתובות פ"ד ע"א] מפני שהוא חייב בקבורתה, כמו שנתבאר בפרק נערה שנתפתתה [שם מ"ו ע"ב].
